אני אוהבת אותך, רק אותך

"אני אוהבת אותך, רק אותך..."

עניינים פרטיים וקץ העולם

שירה כהן

דברים אלו נכתבו במקור עבור כתב העת "פטל" שהוקדש לאחרונה ל"סוף העולם." מושג זה עורר בי מיאוס של דרמה מוגזמת הכרוכה בעצם השימוש בו ולכן ההתעסקות בו נראתה לי שעשוע מהנה; השפה היא שחקן ערמומי והיא מאד רצינית ביחס לעצמה. במשחק איתה יש מרדף ופרנויה; הוא מתיש אבל גם מעניין... בואו נבדוק מה זה אומר "סוף העולם"

––

אנחנו רגילים לרוגע שבמשך, ואם שרדנו אירוע קשה לרוב נמצא דרך להפוך אותו לחלק מה"עולם" שלנו – אי-אילו טראומות שכל אחת מהן נחוותה כ"סוף העולם" אך אולי הייתה, בסופו של חשבון, המשך של עולם אחר- עולם מסויט, כואב ומטריף דעת אשר כבר היה בתוכנו ואיכשהו (באמת איך?...) טרם בלע אותנו או השתלט על כל הוויתנו – האם מי שעובר אירוע או התקף או נמצא במצב פסיכוטי או סכיזופרני מודע באותו רגע ל"מצב" שבו הוא נמצא אך אינו יכול לשלוט בו כדרך שרובנו איננו יכולים לשלוט בקצב פעימות הלב שלנו – אך עדיין מודעים להן? האם הם מודעים למצבים אלו בדיעבד ? – נדמה שהפסיכיאטריה אומרת שכן ובכל מקרה השפה מאפשרת לומר "הייתי במצב כזה וכזה..." ומשתמע מכך שכעת אנחנו נמצאים במצב אחר ובכל זאת ניתן לשאול עד כמה אחר המצב אחר.

(פעם, תחת כמות גדולה של גראס, הרגשתי שהמוח שלי מתקלף; חשבתי שלעולם לא אחזור הביתה ואפתח את הדלת עם המפתח וכי מהרגע הזה אהיה כל חיי בבית משוגעים – זה עבר, אבל אני מנסה להבין את המצב בו הייתי - מסתכלת על החיים שלי נחרבים בגלל טעות אחת... והאם הנרטיב הזה להלן "החיים שלי נחרבים בגלל טעות אחת" אינו מוכר לי, אינו מלווה אותי מאז שאני מכירה את עצמי? האם החוויה הזאת יצרה "עצמי חדש" שכולל בתוכו גם את ה"סוף" של העצמי המתפקד והנורמלי?...)

צילום עצמי

אני מאמינה בריבוי עולמות - כדור הארץ הוא אחד רק עליו רובנו נוכל להתקיים לפחות בעתיד הנראה לעין, אך כל אחד ואחת מאיתנו הוא כמה – כמה קולות – כמה ישויות, מרגע שהבנו את מה שלאקאן (אך לא רק לאקאן) הסביר על השפה והפיצול שהיא יוצרת – פיצול שמאפשר לנו להיות נפרדים מעצמנו – מאחרים – מהעולם, את זה שאנו מתקיימים למעשה בתוך מערכת לשונית שמרמזת לקיום הלא לשוני אך לא יכולה להמשיג אותו. כך למשל, המילה "אני" מסמנת את הגוף הפיזי והתודעה שלנו אך היא אינה אנחנו, היא מאפשרת לנו להתבונן על עצמנו מבחוץ – להיות מודעים לעצמנו, כשמדי פעם צצה חוויה שמערערת על אותה מודעות עצמית באופן כזה שהמערכת הלשונית לא יכולה לתאר או להכיל. מבחינה זו האפשרויות היחידות ל"סוף העולם" הן אלו: או סוף הקיום שלנו כיצורים לשוניים - כאלו שמשתמשים בשפה או יכולים ללמוד שפה, או באותם רגעים בהם הקיום שלנו מושלך החוצה מהשפה והיא אינה יכולה להכיל אותו - ומאחר והשפה ממילא אינה יכולה להכיל את מלוא הקיום והחוויות שלנו גם בחיי היום יום יוצא ש"סוף העולם" נוכח כל הזמן ובכל רגע, אלא שישנם אירעים ספציפים בהם אנו נבלעים בתוכו.

(איש מבוגר סיפר לי שהרגע המאושר בחייו היה כאשר התפוצץ עליו מטען צד כשהיה בלבנון; הוא מספר שידע בדיוק מה לעשות ולא איבד את העשתונות... לנוכח המפגש עם אירוע פיזי חזק ופתאומי אך כזה שיש לו הגדרה ושם, היה לו בראש סט הוראות לשוניות שהוא שינן מראש, אולי גם תרגל וזכר איך לפעול לפיהן, אך אם היה נפצע קשה, מאבד את הזיכרון, או אם היה מוצא את אשתו עם גבר אחר אולי לא היו לו "הוראות הפעלה" (איזה שם נהדר בחרה המשוררת דפנה שחורי לאחד מספרי השירה שלה – הן שירה היא פחות מכל הוראות הפעלה) היה זה סוף העולם אותו היה מגדיר כעבור כמה זמן כ"הזדמנות" או "צמיחה"... וכעת אני חושבת על איאד אל חאלק - הצעיר האוטיסט שפחד להתגלח כי פחד מדם ונורה בידי אנשים שלא מפחדים מדם אבל כן מפחדים ממשהו וכן רדופים ע"י משהו...)

שיר שנכתב לאחרונה

נדמה כי שירי האהבה (שירים שנושאם הוא אהבה) אינם שירי אהבה ונכון יותר יהיה לקטלג אותם כשירי חרטה, אשמה, האשמה, תשוקה וכיו"ב. כך גם חווית של "סוף העולם" (ואולי כל דבר בעצם) מופיעות במקומות אחרים בהם איננו מחפשים אותם כמו אירועים ויצירות שיש בהן מטמורופזה – זכורים לי החלומות בהם אני מנסה לדבר או לצעוק אך לא מצליחה להוציא קול וישנים אין ספור סרטים, סיפורים ועלילות מיתולוגיות בהם אדם הופך לבעל חיים או למפלצת כלומר מיצור לשוני ליצור לא לשוני - ולפעמים גם להפך ובאופן זה יוצרים חוויה של סוף העולם – כסוף העולם הלשוני... אם הייתם הופכים לאלמוג בים עם התודעה והמודעות שיש לכם כרגע אך בלי יכולת לדבר לראות או לשמוע (כי אין לאלמוגים עיניים או אזניים) - האם הייתה נשמרת התודעה הקוהרנטית (פחות או יותר) ומדברת שלכם... מתי היה מגיע הסוף שלה...

תודה לד"ר ליאור רבי שעזר בעריכת הטקסט

שירה כהן היא אמנית ומשוררת; ספרה הראשון "מלכודת" יצא בהוצאת "פרדס"

ספרה השני "פנקסי התבוסה" יצא בהוצאת "לימבו" שהקימה.